זכרמה ילארשיה ואדיול היפרת

מאמרים למשתלמים

אמנות העידוד ווידאו תרפיה / עופר סלע

×

אמנות העידוד / עופר סלע

מטרת העידוד

לעזור לאדם לפתח את האומץ, האמונה והאופטימיות הדרושים על מנת לפעול למען השגת מטרותיו תוך כדי ההתמודדות עם הקשיים שהחיים מזמנים.

שייכות ובחירה

בכדי להבין את אמנות העידוד יש להבין את המקור שלה – והוא עקרון השייכות ועקרון הבחירה האדלריאניים. המודל האדלריאני רואה את האדם כיצור הבוחר את התנהגויותיו על מנת להשיג מטרות מסוימות כשהמטרה העליונה, החשובה לו ביותר היא רצונו להשתייך חברתית – שייראו אותו ושהוא יהיה בעל ערך לסובבים אותו. הרצון להשתייך נובע, לפי תפיסה זו, מגיל הינקות בו האדם תלוי בסביבתו על מנת לשרוד. צורך הישרדותי זה בתקופת הינקות הופך לצורך פסיכולוגי בתקופת הבגרות. ואכן, ניתן לראות שאנשים וילדים מוכנים לעשות דברים רבים על מנת לשמור על המקום-התפקיד החברתי שלהם.

״כלים״ מיושנים שהתקבעו

החברה של היום הינה תולדה של החברה הפטריארכלית בה שררו מעמדות חברתיים ומשפחתיים. בחברה זו ערך הציות היה חשוב ביותר והילדים והמבוגרים חונכו על בסיס הציונים שהיו מקבלים מאלו שהיו שייכים למעמדות הגבוהים להם. היום, אנחנו נמצאים בתקופה שונה ובמקום שונה בו החברה שואפת להיות חברה דמוקרטית. האישה קיבלה את מעמדה במשפחה, וגם הילדים היום שואפים לכך שיעריכו את דעותיהם ומחשבותיהם בצורה שווה. לצערנו, היום כלים רבים מתקופה זו התקבעו ונשתמרו לצד השינויים שחלו בחברה. כלים כמו: שבח, ביקורת וציפיות גבוהות (שאינן תואמות את האדם).

שבח

פעמים רבות אנחנו נוהגים להעצים ילד על ידי שבחים: ״אתה מדהים״, ״כל הכבוד״ וכו׳ בכדי לעשות לו טוב. שבחים אלו מתייחסים לאישיות. כשאנו עושים זאת אנו בעצם באים מעמדה פטרונית ולא שוויונית שבה אנו נותנים ציון לאדם השני. מכיוון שדרך ההערכה על פיה נתנו את הציון נמצאת אצלנו, לאדם מאוד קשה לקחת את השבח ולהשתמש בו ביום יום. במקרים רבים האדם האחר עלול להיסגר לנוכח השבח מכיוון שהוא חושש שבפעם הבאה לא יוכל לעמוד בו – מחקרים מראים שילדים שמקבלים שבחים נמצאים בהימנעות מעשייה חוזרת של אותה הפעילות עליה קיבלו שבח.

ציפיות גבוהות

תפיסה רווחת היא שעל ההורה או המחנך להציב ציפיות גבוהות על מנת להראות לילד שאנו מאמינים בו. אכן, חשוב להראות לילד שאנו מאמינים בו ולאפשר לו להתקדם ולשאוף גבוה. אך אם אנו מבינים שהילד בעצמו שואף גבוה כאשר יש לו קרקע בטוחה לכך, אנו נוכל לאפשר לו לשאוף ולעמוד לידו. על הילד להציב את הציפיות הגבוהות ועלינו לתמוך ולעודד כפי שיהיה רשום בהמשך. כאשר ישנן ציפיות שלא תואמות את האמונה של הילד בעצמו שוב אנו מגיעים מלמעלה, מעמדה פטרונית, מבלי לראות את הילד וללכת איתו, ויכולים ליצור לו חוויות כישלון. ציפיות גבוהות, כמו כן, מתמקדות בתוצאה ולא בתהליך, והרי התהליך הוא זה שמביא את האדם לתוצאות טובות יותר.

ביקורת

כלי נוסף שמשתמשים בו הוא הביקורת. האדם עושה משהו שפוגע בו ו/או בסובבים אותו ובכדי להניע אותו מהתנהגות זו חוזרים ואומרים לו: ״למה אתה מתנהג ככה?״, ״אתה לא רואה שאתה שוב מפריע״ או ״מתי תלמד שזה לא עוזר ורק מפריע״. שימו לב שכל ההערות האלו מעבירות את הילד למצב שבו הוא מבין שרואים אותו ושמקומו החברתי קשור להתנהגות זו. במקרים רבים הילד שחווה נראות דרך התנהגויות אלו מפחד לסטות מהן מכיוון שהוא לא יודע שהוא יכול להשתייך גם אחרת.

אמנות העידוד לעומת שבח

ההבנה שהאדם הוא יצור חברתי ששואף להשתייך נותנת לנו את הכלי שבאמצעותו אנו יכולים לעזור לאדם לפעול באופן מיטיב. הבנה זו מחדדת לנו שכל שהאדם רוצה הוא שייראו אותו. כמובן שאדם שקיבל את המסר שבכדי להשתייך עליו להיות מקום ראשון, ישאף להיות מקום ראשון. אך אדם זה, כאשר לא יוכל להיות מקום ראשון יכול להימנע מעשייה בכלל בשביל לשמר את הפוטנציאל שלו. ובנוסף, במקום להתמקד בעשייה שלו, הוא עסוק באחרים, ב״מתחרים״ ולא בתהליך היצירה האישי שלו. אדם היודע שהוא שייך ומקובל לסביבתו כשהוא משקיע, עושה ופועל יעשה זאת ללא חשש ויהיה מלא במוטיבציה לעשות זאת שוב ושוב.

עידוד, לעומת שבח, שם דגש על העשייה של האדם ולא על האישיות. בעידוד אנו שמים דגש חיובי על דברים ספציפיים, התנהגויות, רגשות והעשייה של האדם – גם אם היא קטנה ביותר: ״ראיתי שהרמת יד״, ״שהתאמצת״, ״שנהנית״, ״שחייכת״, ״שהתאמצת להקליט סאונד טוב״, ״שהחזקת את המצלמה״, ״שהתרגשת״. העידוד מתייחס לעשייה בלי לתת לה ציון. בלי ״כל הכבוד״ או ״אני שמח לראות שהצלחת״. בעידוד אנו מראים לאדם שרואים אותו כשהוא פועל בצורה מסוימת ולאחר מכן האדם יוכל לבחור אם ברצונו לפעול כך או לא. הבחירה של האדם במה לפעול הרי בסופו של דבר תמיד תהיה שלו, ועלינו להאמין לו שהוא יכול לעשות זאת.

כשאנו משתמשים בעידוד החשיבות היא לא שאנחנו נהנים מכך שהוא התקדם, אלא שראינו שהוא נהנה. אנחנו רואים את האדם השני ובכך אנו נותנים לו את האור הירוק לפעול בצורה בה הוא פועל בסביבתו החברתית.

לפי תפיסה זו, אם נעודד התנהגויות מפריעות כמו אלימות, סמים ואלכוהול וואנדליזים – נעצים את אותם ההתנהגויות. מורים והורים רבים צועקים על ילדיהם ״תפסיק להפריע״ או ״תתחיל כבר ללמוד״ (משמע אתה אף פעם לא לומד) והדבר מביא לשכפול וחיזוק של אותה ההתנהגות. לכן, כשאנו מתמודדים עם התנהגויות מפריעות מומלץ להתנהל בצורה עניינית, ללא כעס, אכזבה או כל רגש. אנו מתנהלים בצורה הנדרשת בכדי לשמור על האדם ועל הסובבים אותו וממשיכים הלאה – בלי לתת מקום להתנהגויות אלו יותר ממה שנדרש כדי להפסיקם. כאשר נהיה במצב נעים עם אותו האדם, נוכל לקיים איתו שיח רגוע, להבין ״בשביל מה״ פעל כך והאם יש דרכים נוספות בהן הוא חושב שביכולתו לפעול. אך בנושא זה תוכלו לקרוא במאמר נוסף על עבודה עם בחירה ומטרות.

עידוד בתכנית הוידאו תרפיה

הוידאו הוא כלי עידוד יעיל ביותר. מדוע? הוידאו מנכיח התנהגויות ומעשים. הוידאו בעצם מעודד וכמעט ולא שופט (משבח או מבקר). כשאנו צופים בוידאו בקבוצה, הוידאו כבר מעודד את ההתנהגות של המשתתף בכך שהוא שם את אותה ההתנהגות במרכז המרחב החברתי של הקבוצה ומראה למשתתף כיצד ביכולתו לקחת חלק בקבוצה. לכן, המטפל משתדל להימנע מלהראות את ההתנהגויות המפריעות שצילמו את המשתתפים, אך יראה את המשתתפים כשהם משתפים פעולה ויוצרים. דוגמה טובה לכך אפשר לראות בניסוי שעשו בכיתת חינוך מיוחד. צילמו את הכיתה במשך שנה במשך כל שעות הלימודים בכל השבוע. בסיום כל שבוע בחר עורך וידאו בפינצטה את הרגעים שבהם התלמידים התאמצו ולמדו, והקרינו אותם לתלמידים בסיום השבוע. התלמידים ראו את מסוגלותם ללמוד ובאותה העת קיבלו את מקום משמעותי בכיתה כשהתמקדו בעשייתם רק כשלמדו והתקדמו. בכיתה זו נרשמה עלייה משמעותית בתפקוד ובציונים.

במהלך המפגשים, המנחה המטפל משתדל לשים פוקוס על ההתקדמות, העשייה וההתגברות של המשתתפים. בנוסף, עורך הוידאו משתמש בסרטים על מנת להראות למשתתפים את העשייה שלהם בסרט שעשו ובסרטון ה״מאחורי הקלעים״.

לסיכום

אנו יכולים להתייחס להשקעה, להנאה, לתהליך או לתוכן שהאדם עושה. אנו פשוט אומרים לו ״ראיתי שהשקעת היום״ או ״ראיתי שנהנת״ ושותקים, נותנים לו את המקום להגיב או לא להגיב. יש משמעות גדולה מאוד לאמירות אלו שמי שיתנסה בהם שוב ושוב יווכח בפירות שהם מולידים.

והדבר היפה ביותר בעידוד הוא שעידוד, לעומת שבח, הוא דו צדדי. הורה, מחנך או מטפל יכול לעודד את ילדיו והם יכולים לעודד אותו כבחזרה. מחנך או הורה שמעודד את ילדו יווכח שגם ילדו יגיד לו בחזרה ״ראיתי שהתאמצת בשבילי ב…״. ומה אנחנו צריכים יותר מזה 🙂

מטרת העידוד אינה לשנות את התנהגותו של האדם, אלא לחשוף בפניו שהוא יכול לפעול ולהשתייך גם בצורה זו. חשיפה זו יכולה להביא לאדם את יכולת הבחירה לשנות את התנהגותו אם יחפץ בכך.

יש לך שאלה נוספת?